בבא מציעא (ב.) תוד”ה יחלוקו

בבא מציעא (ב.) תוד”ה יחלוקו

Sunday, September 12th, '10

Click here to download in .pdf format

בדין כל דאלים גבר ואין החלוקה יכולה להיות אמת

בבא בתרא (ל”ד ע”ב) זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, אמר רב נחמן כל דאלים גבר, ולהלן (דף ל”ה ע”א) פריך הגמרא מאי שנא מהא דתנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו, ומשני, התם להאי אית ליה דררא דממונא ולההוא אית ליה דררא דממונא הכא אי דמר לא דמר ואי דמר לא דמר, ע”כ. ובתוד”ה דררא דממונא כתבו, דדררא דממונא פי’ דדל טענתייהו מהכא יש ספק לב”ד דהי מינייהו הוה הולד אם נולד קודם שמכר או חלוקה יכולה להיות אמת

אחר שמכר וגו’, אבל הכא בזה אומר של אבותי שעל פי טענותיהן בא הספק אמרינן כל דאלים גבר, ע”כ. וראוי להבין, דכל הטעם לדין החלוקה בדררא דממונא הוא בזה דהוי כאילו תרוייהו מוחזקין כן כמבואר בתוס’ פרק השואל (דף צ”ז ע”ב) ופרק הבית והעלייה (דף קט”ז ע”ב), וא”כ קשה דאפילו היכא דשניהם מוחזקים ממש לא אמרינן יחלוקו אם אמנם אין החלוקה יכולה להיות אמת, ואם אוחזין ממש אינה יכולה לעשות דין חלוקה בכה”ג ה”ה דררא דממונא דכל דין החלוקה שבו הוא רק משום דהוי כאילו שנים אוחזין. ובבבא מציעא (דף ב’ ע”א) כתבו התוס’ להדיא דלסומכוס אע”ג דאין מוחזקין בו ואין החלוקה יכולה להיות אמת היכא דאיכא דררא דממונא (פי’ שבלא טענותיהן יש ספק לבי”ד) יחלוקו, וטעמא בעי.

עוד יש להבין טעמא דמילתא דאין חולקין היכא דאין החלוקה יכולה ליהות אמת, ואין לומר דבפשיטות משום דהוא דין מעוקל ואין נותנין ממון למי שיודעים שבודאי אינו שלו, דא”כ אינו מסתבר כלל לחלק בזה בין דררא דממונא ולאו דררא דממונא, דגם בדררא דממונא הלא הדין דין מעוקל היא, ומה חילוק יש לחלק בזה בין היכא דהספק בא ע”י טענותיהם או מאליו, ובע”כ יש סברא אחרת בזה דאין חולקין כשאין החלוקה יכולה להיות אמת וצ”ב.

גם ראוי לתת טעמא דמילתא דאין אומרים כל דאלים גבר היכא דאיכא דררא דממונא, הא כשם דמסתלקין בהאי נסתלק בהא, ומה נ”מ יש בזה אם הוא ספק שבא ע”י טענותיהם או לא.

א. הטעם דלא אמרנין כדא”ג בדררא דממונא

ואפ”ל טעמא בזה דאין אומרים כל דאלים גבר היכא דאיכא דררא דממונא, דהנה כל דאלים גבר הוא סילוק שמסלקין הבי”ד מן הדיון היכא דלא ניחא להו לדונה מאיזה טעם שהיא, וכמו דאיתא בבבא בתרא שם דהיכא דאיכא למיקם עלה דמילתא לא אמרינן יחלוקו או שודא אלא כל דאלים גבר. ופי’ הרשב”ם דשמא יבואו עדים ויסתרו את הדין שדנו בי”ד הילכך אין בי”ד נזקקין להם לדון דין שסופו בא לידי עיוות אלא מניחים אותן וכל דאלים גבר עד שיבואו עדים ויבררו בדבר, ע”כ. (ואף לפי הרא”ש רפ”ק דב”מ דכל דאלים גבר פי’ מי שהדין עמו ילחם יותר, אף לשיטתו צ”ל דכל דאלים גבר הוה סילוק ולא בירור ממש, וזה מבואר להדיא בשו”ת הרא”ש סי’ ע”ז עיי”ש). וי”ל דאימת יכולים הבי”ד לסלק מן הדיון, רק היכא דהספק בא ע”י טענותיהם של בעלי הדין, דבכה”ג יכול הבי”ד לבטל את הספק אם יאמר לבעלי הדין שילכו להם ולא יטענו עוד בבי”ד, ואם יסתלקו מן הדיון ויסתלקו בעלי הדין שוב ליכא ספק לבי”ד כי כל הספק לבי”ד בא ע”י טענותיהם, והיכא דליכא דו”ד ליכא שוב ספק לבי”ד, וזה מיקרי סילוק הבי”ד, שאם מסתלקין ליכא שוב ספק לפניהם, אבל היכא דהספק בא שלא ע”י טענותיהם י”ל דאין הבי”ד יכולים להסתלק, דכל אימת שיש להם ספק נזקקין להספק, ואף אם בעלי הדין ילכו להם ולא יטענו, אפילו הכי איכא ספק לבי”ד ואין בי”ד מסתלקין היכא דאיכא ספק שצריכה התרה, ורק היכא דיכולים לסלק עצם הספק ע”י סילוק בעלי הדין, רק אז יכולים הבי”ד להסתלק מן הדיון ולומר כל דאלים גבר. והיינו, רק היכא דליכא דררא דממונא.

וי”ל דהוא הדין נמי במונח עד שיבא אליהו דבאמת גם מונח הוא סילוק שמסתלקין הבי”ד מלדון עד שיבא אליהו ואין נזקקין עכשיו לדין, וי”ל דגם מונח לא אמרינן אלא היכא דיכולים הבי”ד לסלק להם את כל הספק המונח לפניהם, וזה דוקא בליכא דררא דממונא, אבל היכא דיש ספק לבי”ד אף בלי טענותיהם אין הבי”ד מסתלקין עד שיבא אליהו אלא נזקקין לדין על אתר.

ב. יבואר הדין דאיכא למיקם עלה דמילתא

גם בהא דקיי”ל דהיכא דאין החלוקה יכולה להיות אמת אין חולקין צ”ב כנ”ל, דאי נימא דאין בי”ד עושין דין מרומה ומסולף ואין פוסקים דין שא”א להיות אמת, אז גם בדררא דממונא נימא הכי כנ”ל. ואשר נראה בזה, דהנה התוס’ בבא מציעא (דף ב’ ע”א) מקשים מאי שנא שנים אוחזין דאמרינן יחלוקו מההיא דארבא דאמרינן כל דאלים גבר, ועי’ בחי’ חת”ס שמסביר קושיית התוס’, דנימא בשנים אוחזין כל דאלים גבר יען דאיכא למיקם עלה דמילתא, עיי”ש. ואמנם לפי דבריו צריך להבין מה תירצו התוס’ בזה דאוחזין שאני כיון דשניהם מוחזקים בה, הא סוף סוף איכא למיקם עלה דמילתא וניחוש, א”כ, לזילותא דבי דינא.

וי”ל בזה בב’ אופנים:

א) דהנה לכאורה יש להבין דהך דינא דאפשר למיקם עלה דמילתא, אי נימא דחיישינן לזילותא דבי דינא כל היכא דאולי יבואו עדים ויסתרו את הדין, א”כ האיך פסקינן בי”ד לעולם ע”פ רוב או חזקה או מיגו וכו’, הא בכולם הליכא חשש דיבואו עדים ויסתרו את הדין ויהיה בזה זילותא דבי דינא. אך זה לא קשה מידי, דהנה משונה הפסקים הבנויים על כל דא”ג ושודא מכל שאר פסקי בי”ד, שאין בי”ד פוסקים כל דא”ג או שודא אא”כ נשארים בספק ואין יכולים להגיע אל דבר מוחלט, והיכא דפסק הבי”ד כל דא”ג או שודא הוא משום דלא יכולו הבי”ד להוציא את עצמם מידי ספק, וא”כ י”ל דאין בי”ד פוסקים בדרך ספק היכא דאולי איכא עדים בשוק שיבואו אם אמנם יהיו מתונים בדין וימתינו אליהם, כי אין בי”ד מחליטים להשאר בספק אם אולי יבוא למחר ראיה ע”י עדים. והיכא שנשארו הבי”ד בספק ופסקו “פסק של ספק” ואח”כ באו עדים, זהו זילותא דבי דינא שנשארו ב”ספק מוחלט” אע”פ שהיו יכולים להגיע אל הודאי אם היו ממתינים להעדים. משא”כ רוב או חזקה וכו’ שהבי”ד פוסק על פיהם לאו משום שהם נשארים בספק ואינם יודעים איכה לעשות, אלא הם בירורים שמבררים את הספק, או עכ”פ פושט את הספק ע”פ דין הנהגה כמו חזקה, ועכ”פ הבי”ד פוסקים ע”פ מה שעיניהם רואות, ואילו כשפוסקים כדא”ג ושודא הוא משום דאינם רואים מאומה, ולכן אף אם יבואו עדים ויסתרו את הדין שפסקו ע”פ רוב או אומדנא וכו’, אין בכך כלום, כיון דפסקו הבי”ד דבר מוחלט.

ויש להעמיס כוונה זו בדברי הרשב”ם (ד”ה התם) דכתב דבשודא הואיל ואין לברר לעולם הדין עם מי משתדלין ב”ד בדינן ודנין אותו וכו’, ואח”כ כתב הטעם משום עוות הדין. ואמנם לפי דברינו ב’ הטעמים חד מילתא היא דאין בי”ד פוסקים מספק כיון דיכול לבא לידי עוות ר”ל דיתברר הדבר ע”פ דין ואין הבי”ד ממהרים לפסוק פסק של ספק כל זמן שאפשר שיש עדים בשוק יען דאם יבואו העדים אח”כ יהיה זלזול.

ולפי”ז י”ל בכוונת התוס’ בריש ב”מ, דכוונתם לתרץ דלא אמרינן כל דא”ג בשנים אוחזין אע”פ דאיכא למיקם עלה דמילתא, והטעם משום דכיון דפסקינן ע”פ הלכות מוחזק הוי פסק הדין של הבי”ד בזה דבר ברור ומוחלט – כאילו כ”א יש לו בודאי החצי – וא”כ לא חיישינן לזילותא בכה”ג כנ”ל.

ב) עוד י”ל בכוונת התוס’, דכיון דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא, הוי כאילו אנו יודעין שכך אירע דבאמת בהדי הדדי הגבהוה, וא”כ אין חוששין שמא יבואו עדים ויסתרו את הדין, דאמרינן דאם יבואו עדים בודאי יאמרו כמו שפסק הבי”ד דהטילת של שניהם הוא, כיון דאנן סהדי דהכי הוי דכ”א יש לו בודאי החצי, ואף אם יבואו אח”כ עדים ויסתרו את הדין ויהיה זילותא דבי דינא, מ”מ לא חיישינן לזה בשעת מעשה דאינו דומה היכא דאיכא אנן סהדי – כמו שנים אוחזין – להיכא דליכא שום בירור כלל – כמו בארבא, וי”ל דזה כוונת התוס’.

ג. טעם דאין חולקים כשאין החלוקה יכולה להיות אמת

והנה מכל דברינו הנאמרים יוצא לנו טעם לשבח דאין אומרים יחלוקו אלא היכא דהחלוקה יכולה להיות אמת, שהרי ב’ הפירושים שהבאנו לעיל לפרש כוונת התוס’ בתירוצם שניהם לא שייכי כי אם היכא דהחלוקה יכולה להיות אמת, אבל כשאין החלוקה יכולה להיות אמת הדרה קו’ התוס’ לדוכתה דהוי איכא למיקם עלב דמילתא. ופוק חזי, מה שכתבנו דאיכא למיקם עלה דמילתא פי’ משום דאין בי”ד נשארים בספק היכא דיכולים להמתין אבל בשנים אוחזין דאין הספק בתורת ספק ופשרה אלא דבר מוחלט ל”א איכא למיקם עלה דמילתא, לפי סברא זו כל היכא דאין החלוקה יכולה להיות אמת ניחוש לזילותא דבי דינא, דהנה אף אם היינו אומרים יחלוקו באין החלוקה יכולה להיות אמת, אבל לא הרי יחלוקו כהרי יחלוקו, ולא היו היחלוקו באין החלוקה יכולה להיות אמת כמו היחלוקו בחלוקה יכולה להיות אמת, דבודאי לא שייך למימר באין החלוקה יכולה להיות אמת דאנן סהדי דכ”א יש לו בודאי החצי, דאדרבה, אנן סהדי דאין לכ”א חצי, אלא דהשנים אוחזין של אין החלוקה יכולה להיות אמת הוי פסק של ספק ופשרה כמו שודא או מונח דאין הבי”ד יודעים מה לעשות. ומשמע מהתוס’ דרק משום דנוכל לומר אנן סהדי דכ”א יש לו בודאי החצי יש לחלק בין אוחזין לארבא ולא אמרינן איכא למיקם עלה דמילתא כנ”ל, אך באין החלוקה יכולה להיות אמת ז”א, ובכה”ג אמרינן דאיכא למיקם עלה דמילתא. גם מה שכתבנו דאם יבואו עדים אח”כ ויעידו כמו שפסק הבי”ד גם זה לא שייך היכא דאין החלוקה יכולה להיות אמת שלא יתכן דעדים יעידו על זה. וא”כ היכא דאין החלוקה יכולה להיות אמת הדרה קושיית התוס’ לדוכתה דניחוש פן יבואו עדים ויסתרו את הדין.

ובאמת בלא”ה פשוט הוא דכל גוונא דאין החלוקה יכולה להיות אמת היא בגדר איכא למיקם עלה דמילתא, ולא משכחת לן שום היכי תמצא של אין החלוקה יכולה להיות אמת שהיא ליכא למיקם עלה דמילתא, דכל היכא דפסקינן פסק של אינה יכולה להיות אמת, אם יבואו עדים ויעידו על מה שאירע, בהכרח שיסתרו את הדין שאין עדים יכולים להעיד על מילתא דאינה יכולה להיות אמת. וא”כ אין צריכים שוב לחפש אחר טעמים דלא אמרינן יחלוקו באין החלוקה יכולה להיות אמת, כי טעמא דאיכא למיקם עלה דמילתא כבר מונחת לפנינו וא”צ לחדש טעם אחר, דכל גוונא דאין החלוקה יכולה להיות אמת בהכרח הוי בגדר איכא למיקם עלה דמילתא ואיתא להדיא בסוגיא דידן דהיכא דאיכא למיקם עלה דמילתא לא אמרינן יחלוקו.

וראיה לזה ממש”כ הרמב”ם פ”ד מהל’ גזלה ה”י וז”ל, אמר לשנים גזלתי לאחד מכם או אביו של אחד מכם, ואיני יודע איזהו, אם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם גזלה לכל אחד ואחד, אבל בדין אינו נותן אלא גזלה אחת והן חולקין אותה ביניהן עכ”ל. ומקשים דהוי איכא למיקם עלה דמילתא ואיך פסקינן יחלוקו. ופירשתי במק”א ע”פ שיטת המהרי”ן לב דהודאת בעל דין אינו נאמנות אלא התחייבות ומתנה, דלפי”ד א”ש דבע”ד באמת ליכא למיקם עלה דמילתא יען דאינו נאמן שהי’ מעשה גזלה בכלל ורק רוצה להתחייב את עצמו מחדש, אבל באמת לא הי’ מעשה גזלה כלל וא”כ לא שייך שיבואו עדים והוי ליכא למיקם עלה דמילתא ודו”ק.

אמנם אע”פ דבכגון דא ליכא למיקם עלה דמילתא מ”מ אין החלוקה יכולה להיות אמת, כי לפי הודאתו אינו חייב רק לא’ מהם, ואף אם הודאתו מטעם התחייבות מ”מ לא מתחייב לפי הודאתו אלא לא’ מכם. והרי לפנינו דהיכא דליכא למיקם עלה דמילתא חולקין אף כשאין החלוקה יכולה להיות אמת.

ומעתה מיושב כמין חומר מה שהקשינו למעלה דהאיך אמרינן יחלוקו בדררא דממונא היכא דאין החלוקה יכולה להיות אמת, דלפי דברינו היכא דאיכא דררא דממונא חולקין דאף כשאין החלוקה יכולה להיות אמת לפי סומכוס, שהרי כל החסרון של אין החלוקה יכולה להיות אמת הוא משום דהוי איכא למיקם עלה דמילתא, והיכא דאיכא למיקם עלה דמילתא אין הבי”ד דנים אלא מסלקין את עצמם מן הספק, ואמרינן מונח או כדא”ג, אבל כבר כתבנו דאין הבי”ד יכולים להסתלק כי אם היכא דליכא דררא דממונא וכל הספק לבי”ד היא רק ע”פ טענותיהם דאז יכולים הבי”ד לומר שלא יקבלו את הטענות ולא יהיה ספק אבל היכא דאיכא דררא דממונא דאף אם לא יקבלו את טענותיהם אכתי הרי ספק לפנינו וא”א להם שוב להוציא את עצמם מידי ספק וא”א להסתלק. וממילא אין ברירה בכה”ג אלא לומר יחלוקו אע”פ דאיכא למיקם עלה דמילתא.

וי”ל לפי הנ”ל המשך דברי התוס’, דהנה בתוס’ ב”מ הנ”ל אחר שפירשו טעמא דמילתא דאמרינן יחלוקו בשנים אוחזין וכל דא”ג בארבא ומונח במנה שלישי, מיד אח”כ כתבו דלפי סומכוס אף היכא דאין החלוקה יכולה להיות אמת ואין מוחזקין בו חולקין בדררא בממונא, וצריך להבין דלכאורה הך מימרא אין לו דביקות למעלה למש”כ גבי החילוק בין שנים אוחזין וארבא ושנים אוחזין ומנה שלישי. אך י”ל לפי הנ”ל דלא רק אגב גררא הביאו התוס’ את שיטת סומכוס בכאן, אלא דמאחר דכתבו דכל סיבת החלוקה בשנים אוחזין הוא משום דאנן סהדי דכ”א יש לו בודאי החצי, ר”ל דבלא”ה א”א שיחלוקו בשנים אוחזין משום דהו”ל איכא למיקם עלה דמילתא, א”כ זה גופא טעמו של סומכוס דאמר יחלוקו בדררא דממונא אף היכא דאין החלוקה יכולה להיות אמת כנ”ל ודו”ק.


FULL COURSES

Get the Flash Player to see the slideshow.

OUR “ASK THE RABBI” WEBSITE

OUR “ASK THE RABBI” WEBSITE

ZEMANEI TEFILAH

ZEMANEI TEFILAH

SHABBOS SHIURIM 5774

SHABBOS SHIURIM 5774